תודעת רוח הכוורת

והמשימה הנעלמת של ישות הזכרים. חלק ב’: האם הדבורה הזכר הוא תא עצב מעופף? 

ניצן שפילמן 

 

במדורי הקודם כתבתי על הקשר אותו עושה שטיינר בין הדבורה הזכר לבין תא העצב. העצבים מורכבים מתאים בודדים, אשר רק בשל העובדה שהם  אינם גדלים להיות מכוסים בטבע, בעלי חיים; למעשה הם שואפים להפוך לבעלי חיים. ואם תאי העצב האנושיים היו יכולים להתפתח לכל כיוון באותם תנאים כמו בתוך הדבורית, היו הופכים 3 תאי העצב לזכרים. אם כן, הבה נבחן את תא העצב. 

 

מבנה תא העצב 

 

תא העצב, הנוירון, הוא יחידת התפקוד הבסיסית ממנה מורכבת מערכת העצבים: המוח, חוט )מח( השִדרה והעצבים השונים. תא העצב מורכב מדנטריט )מנגנון קבלת מידע מתאי עצב אחרים והעברתו אל גוף התא(, גוף התא והאקסון )סיב עצבי המשמש לשיגור שדרים, שעשוי משלוחה בודדת, המתפצלת לשלוחות משנה(. תא העצב קולט באמצעות הדנטריט את האותות הכימיים המגיעים מתאים אחרים, וממיר אותם במרווח הסינפסה – אזור המפגש בין תא עצב אחד למשנהו – לאות חשמלי, המכונה דחף עצבי, אותו הוא שולח לעבר האקסון, שם מוסֵר תא העצב את הפלט לתאי עצב אחרים. תפקיד תא העצב הוא לקלוט, לעבד ולהעביר מידע, באמצעות דחף עצבי, לתאי עצב אחרים, לתאים אחרים, וכן גם לבלוטות ולשרירים. לפי שטיינר, אם תא העצב היה מקבל את התנאים המתאימים כפי שקיימים בדבורית, הוא היה שואף להפוך לדבורה הזכר. כל פרט ופרט מבין הזכרים מתפקד אם כן, כתא עצב המעביר תשדורת לזכר אחר, ובכך הם מעצבבים את ישות הכוורת. 

 

איזון תהליכי חיים  

 

נהוג לחלק את מערכת העצבים לשני חלקים עיקריים: מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים ההיקפית. אולם, אולי אפשר לחלק אותה לשלושה חלקים: מערכת העצבים המרכזית, הכוללת את המוח ואת חוט )מח( השדרה; מערכת העצבים האוטונומית; ומערכת העצבים ההיקפית-סומטית. מרכזה של מערכת העצבים הוא בראש, עם שלוחה לכיוון עמוד השדרה. זוהי הזרוע הסנסורית הקשורה לחושים ולתהליכים התודעתיים. מערכת העצבים האוטונומית נחלקת לשני קטבים: מערכת סימפתטית ומערכת פאראסימפתטית. שתי המערכות ממלאות תפקידים מנוגדים, תוך שהן מאזנות האחת את השנייה. בעוד שהמערכת הסימפתטית מעוררת, המערכת הפאראסימפתטית מרגיעה. לדוגמה, המערכת הסימפתטית מגבירה בעת הצורך את פעילות הלב, ואילו במקרים אחרים, המערכת הפאראסימפתטית מחלישה אותה. פעילותן המשלימה של שתי המערכות שומרת על יציבות הסביבה הפנימית, על ההומאוסטזיס, על איזון תהליכי החיים המתרחשים באיברים הפנימיים ובבלוטות. אפשר להשוות את תפקוד שתי המערכות האלו לפעילות המנוגדת זו לזו של סימפתיה ואנטיפתיה בנפש האדם. לאורך עמוד השדרה, משני צדדיו, במערכת הסימפתטית נמצאים ריכוזי תאי עצב הנקראים גנגליונים. הגנגליון )Ganglion )הוא מקבץ תאי עצב המשמש כתחנת קישור בין אקסון של תא עצב המגיע מהמוח או מעמוד השדרה, לבין תא עצב נוסף ששולח אקסון לאיבר המטרה )בלוטות ושרירים, למשל(. חשיבותו העיקרית של הגנגליון היא בפיזור אות מרוכז שיוכל להגיע לאקסונים רבים, כדי שיוכלו להפיץ אותו הלאה לאיבר המטרה.

 

חייו ומותו של הזכר

 

בסוף המאה ה־20 התגלה כי באזורים מסוימים במוח מתקיים תהליך של נוירוגנזה )Neurogenesis), כלומר, לידת תאי עצב חדשים מתאי גזע. בהמשלה של שטיינר, הדבורים הזכרים הם כאמור תאי העצב, ואילו המלכה היא תא הגזע. אמנם יצירת תאי העצב מתקיימת בעיקר בזמן התפתחות העובר, אך תהליך זה מתרחש בצורה מוגבלת גם בשני מוקדים במוח הבוגר, בהם קיימים תאי גזע מסוימים המכונים תאי גזע עובריים. בכל יום נוצרים אלפי נוירונים חדשים באזורים אלה, אולם רק מעטים מהם שורדים – תהליך שניתן להמשיל לטבח הזכרים (עליו סיפרתי בחלקו הראשון של המאמר) המתרחש בסתיו. באביב, כאשר מתעוררת הדבורית משנת החורף שלה, מתחילה המלכה להטיל שוב ביצים בלתי מופרות, שמהן מתפתחים הזכרים, בתהליך שניתן להקביל לנוירוגנזה במוח האנושי. בהשוואה לדם המתחדש כל העת, העצבים נמצאים בתהליך של מוות תמידי. במוח האנושי מתים כל העת תאי עצב. התהליכים התודעתיים לכשעצמם יוצרים תהליכי מיתה. ככל שהאדם מזדקן, כך הולכים עצביו וכלים, ותופעות של איבוד זיכרון, דמנציה ואלצהיימר הולכות ומתגלות. בכוורת, הזכרים, כמו העמלות, משנים את תפקידם בהתאם לגילם. עד יומם השמיני שוהים הזכרים בתוך הדבורית – המקבילה אצל שטיינר לראש האנושי. אם ניקח ברצינות את דבריו של שטיינר, שהזכרים מקבילים לתאי העצב אצל האדם, אפשר אולי לחשוב שבתקופה זו הם מהווים בהשאלה את מערכת העצבים המרכזית – תאי העצב במוח. בשמונת ימיהם הראשונים ייתכן והם אחראים על האלמנט התודעתי (הסנסורי) בדבורית. אחרי שמונה ימים יוצאים הזכרים ומתרכזים באזורי התקהלות מיוחדים, להקות-להקות, במרחקים מדודים אלה מאלה. ניתן להניח שבזמן זה הם מהווים את מערכת העצבים האוטונומית, עם צבירי הגנגליונים. בגיל זה אחראים הזכרים על ויסות תהליכי החיים הקשורים לפעילות הכוורת: פעילות סימפתטית להגברת הפעילות בכוורת, או פעילות פאראסימפתטית להחלשתה. מיומם השנים-עשר ואילך מתחילים הזכרים להיות פוריים מבחינה מינית ויכולים להפרות את המלכה במעוף הכלולות. כעת הם מהווים איכותית את מערכת העצבים ההיקפית-תנועתית. הם יוצאים גם למעופים רחוקים הקשורים למציאת מקורות צוּפניים (צמחים שפרחיהם מלאי צוף).

 

עצבים באוויר 

 

אין הדבר עומד בסתירה למה שמכונה “ריקוד הדבורה”, או מה שמכונה גם “ריקוד השמיניות”, בו העמלות נעות בצורת הספרה ,8 ובאופן זה מעבירות לעמלות האחרות מידע ביחס למקור הצוּפָני. אלא שבדיוק כפי שמערכת העצבים האוטונומית מעצבבת את מחזור הדם, כך גם אולי קשורים הזכרים במסירת המידע )העצבי( לדבורית בכלל ולעמלות בפרט. אם כן, ייתכן שהזכרים אחראיים להעברת המידע הראשוני בנוגע למתרחש בסביבה, למיקום המקור הצוּפני ולטיבו, ואז העמלות הסיירות עפות אל המקום. כאשר הן חוזרות לדבורית, הן מתַקשרות באמצעות ריקוד השמיניות ומורות את כיוון המקור הצוּפני ביחס לשמש, מרחקו מהדבורית ומידת עושרו. כפי שנכתב כבר בחלקו הראשון של המאמר, ישות הדבוריות הינה סופר- אורגניזם, ולפי דבריו של שטיינר, אוכלוסיית הזכרים מהווה את המערכת העצבית-חושית של הדבורית. כלומר, כל התהליך החושי-עצבי בה מתרחש באמצעות אוכלוסיית הזכרים. ככל שנעמיק במציאת ההקשרים בין הדבורית לראש האנושי, נוכל למצוא ביניהם את המקבילות המתאימות.